מאיה ומה יהיה: ריאיון עם אשכר ארבליך-בריפמן

לכבוד יציאת "אמרלד, ילדת פיות: סוד המאיה", שוחחנו עם סופרת הילדים והנוער, אשכר ארבליך בריפמן.

אשכר ארבליך בריפמן, המחברת של למעלה מ-20 ספרי ילדים ונוער, הוציאה לאחרונה ספר חדש נוסף, "אמרלד ילדת פיות: סוד המאיה" שמו. זאת אינה הפעם הראשונה שבריפמן מתארחת בספרייה. ריאיינו אותה לפני שנתיים. לכבוד הספר שוחחנו שוב, ושמחנו למצוא אותה עסוקה מתמיד, עם שפע של ספרים חדשים מתוכננים, סדנת כתיבה חדשה לילדים ואפילו סיכוי מסוים שנראה כמה מספריה באנגלית! כמו כן, דיברנו על ספרים דיגיטליים ועל מצב ז'אנר הפנטסיה בישראל. אבל על כך נדבר בהמשך. בואו נתחיל!

שלום אשכר,

קודם כל, ברכות ממני ומן הקוראות והקוראים, על יציאת הספר החדש!

בספרך החדש תרבות המאיה תופסת מקום מרכזי. כיצד הגעת לכך והאם ניפגש בתרבויות נוספות בספרים הבאים?

למען האמת, התגלגלתי לתרבות המאיה די במקרה. אני תמיד מחפשת לשלב בספרים שלי משהו מעניין, קסום ומסתורי. לפעמים אני בוראת את הסיפור כולו מדמיוני, ולעתים אני מתבססת על אגדה או מיתוס ובונה למרגלותיהם את העלילה האישית שלי. כך, למשל, אפשר לראות ב"ווינטר בלו ילדת-פיות – בנות-הים הזהובות" את האזכור שלי לנסי, המפלצת האגדית מאגם לוך נס, בסקוטלנד. בימים אלה, אני עובדת על כתיבת ספר נוסף מסדרת "אמרלד, ילדת-פיות" (השישי במספר) וגם שם אני מתבססת על אמונה רווחת כלשהי, ומפתחת אותה ולוקחת אותה הלאה למקום אחר..

אני מאוד אוהבת ליצור שילובים כאלה, בין מציאות שהיא לא באמת מציאות לבין הפנטזיה האישית שלי. כך יוצא שאני זוכה ללמוד בעצמי לא מעט תוך כדי עבודת החקר שאני עושה לפני שאני ניגשת לכתיבה. אני גם חשה מעין כבוד לחבר את עצמי אל עולם קיים, גם אם הוא פנטסטי. הבחירה שלי בתרבות המאיה הייתה לאחר חיפושים רבים בנבכי האינטרנט, עד שמצאתי משהו שנראה לי מתאים. ניסיתי לאתר מבנים עתיקים שמקושרים בדרך זו או אחרת לקסם, כתבים וסמלים עתיקים… בכלל, תרבות המאיה כל כך אפופה במסתורין וכל כך הרבה אגדות וסיפורים מקושרים אליה, שהיא נראתה לי בדיוק כמו מה שאני מחפשת.

ומרגע שמצאת את בני המאיה, כיצד ביצעת את המחקר כדי להגיע לתוצר הסופי? הוא די ספציפי.

המחקר לספר נעשה תוך כדי שיטוט באינטרנט באינספור אתרים שעוסקים בבני המאיה, בסמלים שלהם, בכתבים שלהם, במבנים שלהם, תוך חיפוש באתרי טיולים למיניהם הסוקרים אתרים תיירותיים כדוגמת אתר אושמאל. בסופו של דבר, כדי להפוך את החוויה שלי למוחשית יותר, השלמתי את המחקר עם הליכה וירטואלית בתוך אתר אושמאל (דרך גוגל מפות). אפשר להגיד שממש טיילתי שם, בין המבנים, תוך נסיון לקבל תחושה של המקום, לראות את פירמידת הקוסם מכמה וכמה זוויות, לבחון את תנאי התאורה של המקום, את הכניסה, את הצמחייה סביב, את מגרש החנייה וכו', כדי לתת בספר תיאור כמה שיותר מדויק. אני מקווה שהצלחתי… אולי בעולם אידאלי יותר או בזמן אחר, יכול היה להיות מצב בו הייתי אומרת למו"ל שלי "אני צריכה כרטיס טיסה למקסיקו בשביל מחקר שאני עושה לקראת ספר חדש…". אחד החלומות שלי הוא לטייל באמת במקומות האלה, עליהם אני כותבת, כמו למשל באגם לוך נס שבסקוטלנד. אך כיוון שלא תמיד זה אפשרי, אני נאלצת להסתמך על מפות, על מאמרים ועל כתבות שאני מוצאת ברחבי הרשת.

לרוב, הן בסדרת "אמרלד, ילדת-פיות" והן בסדרת "ווינטר בלו, ילדת-פיות", אני נמנעת מלציין מקומות ספציפיים, כך שכל אחד יכול למצוא את עצמו במקום בו אמרלד או ווינטר גרות, אבל יש ספרים, כמו למשל "ווינטר בלו, ילדת-פיות – אי הדרקונים" או כמו הספר הריאליסטי שלי "כוכבים נופלים" או אפילו כמו "הגבעה הירוקה", שיש בהם אזכורים למקומות ספציפיים שקיימים (פריז, לונדון, וויילס), ואז עליי להיעזר בזכרון שלי (בחלק מהמקומות ביקרתי בעבר) או בספרים ובאינטרנט.

יש סופרים שמתחילים ומחכים לראות לאיפה הסיפור ילך, ויש כאלה שמתכננים את הכול. האם את מהמתכננים או מהזורמים?

זו שאלה מעניינת. לרוב, כשמדובר בספר ארוך, כמו אמרלד, אני בונה שלד כללי לפני הכתיבה, ועם סיפורי המשנה הקטנים ששזורים לאורך הספר – אני זורמת. בספרים קצרים יותר, כמו ספרים מסדרת המכשפים והמכשפות, אני קופצת לכתיבה מיד לאחר שיש לי רעיון כללי אחד, ואז נותנת לסיפור לסחוף אותי ולהתפתח תוך כדי הכתיבה. עם זאת, גם כאשר אני כותבת שלד, לספרי אמרלד או ווינטר, השלד הזה חי ומשתנה לאורך הכתיבה, ואני לא מרגישה מקובעת או מחויבת אליו. לפעמים אני מרגישה שהגיבורים מתנהגים באופן שמפתיע גם אותי ואז אני משנה קצת את השלד והולכת איתם לאן שהם רוצים. לפעמים, באמצע הספר אני פתאום מגלה שהשלד לא מספיק מעניין, או לא מספיק הגיוני, או שפתאום עולה לי רעיון לתפנית מפתיעה בעלילה, ואז ללא רחם, אני מסירה מהשלד את החלקים שאינם רלוונטים עוד ומשתילה בו "עצמות חדשות" (צוחקת).

ומה לגבי הסדרות, כמכלול? האם את יודעת מראש לאן כל סדרה הולכת?

ברמת הסדרה – לא. אני כותבת ספר אחר ספר ולא חושבת יותר מדי קדימה. אין לי מושג, למשל, כמה ספרים יהיו בסדרת אמרלד. אני רק יודעת שלא מזמן התחלתי את השישי וגם כך אני מרגישה שכבר קפצתי רחוק מדי ושאולי הגיע הזמן לעצור קצת. למשל, כרגע, אני מפנה חלק מהזמן שלי עבור הנחיית סדנת כתיבה יוצרת לילדים (בחיפה). כיוון שיש באמתחתי כבר כמה וכמה ספרים שטרם ראו אור, החלטתי לחלק את הזמן שלי ולא לכתוב כל הזמן. גם בווינטר בלו, אגב, לא ידעתי עד שלב די מאוחר כמה ספרים יהיו בסדרה. ההחלטה לסיים בשבעה ספרים היתה מעט שרירותית והתקבלה בשיתוף עם ההוצאה.

אם כבר מדברים על הוצאות, בשנים האחרונות שומעים לא מעט על ספרים דיגיטליים. מה עמדתך לגבי המגמה והאם את רואה את עצמך יוצרת כאלו?

אין לי שום התנגדות לספרים דיגיטליים וזה בהחלט משהו שהייתי רוצה לנסות, ככל הנראה, דווקא באנגלית. בארץ, למיטב הבנתי, זה לא מצליח כמו בחו"ל. הספרים הדיגיטליים תפסו בארה"ב בצורה אדירה בעוד בארץ זה עדיין מדשדש. בינינו: אני לא רואה את עצמי קוראת ספר במהדורה דיגיטלית, אבל יש המון אנשים שזה מתאים להם וזה נהדר. אם יותר אנשים נחשפים לספרים ולקריאה בעקבות המדיה הזו – אז כולנו יוצאים נשכרים. אני שוקלת להעלות לקינדל תרגום של "ווינטר בלו, ילדת פיות – אבני הכוח", שכבר נמצא ברשותי וייתכן שבהמשך אעלה גם את "יום שלישי בארבע וחצי", אשר תרגומו נמצא בשלבים מתקדמים בימים אלה.

מה דעתך על התפתחות ספרות הפנטזיה הישראלית, ולאן את רואה את הז'אנר המקומי הולך?

זו שאלה מורכבת שאני לא בטוחה איך לענות עליה. כשווינטר בלו הראשון יצא לאור, הייתי בין סופרי הפנטזיה הבודדים בארץ, לטוב ולרע. מצד אחד, תמיד היה החשש שאני שם לבד כי הז'אנר הזה לא מצליח בארץ. מצד שני, לא הייתה לי כמעט תחרות. במבט לאחור, זה היה נפלא (צוחקת). הסדרה תפסה והמריאה בצ'יק. היום כל סופר מתחיל מוציא לאור ספר פנטזיה… אז זה כמובן נעים שאני כבר לא בודדה כל-כך. אבל מצד שני, התחרות גדלה ולא רק התחרות – אין לי בעיה עם תחרות "בריאה", עם סופרי פנטזיה טובים (ובספרות המתורגמת הם רבים מספור), הבעיה שלי היא עם ערימות ספרי הזבל שמציפים את החנויות, וביניהם גם ספרי פנטזיה רבים. העומס הזה, העודף הזה, יוצר בלבול, קובר את הספרים הטובים ולעתים קשה למצוא אותם בתוך שוק כל כך מוצף.

מעבר לזה, הפנטזיה שהמריאה בארץ היא פנטזיה מאוד אלימה ואגרסיבית. אני לא מרגישה שזה הסגנון שלי… קשה לי להתחבר לערפדים נוטפי דם… ואמנם אני מרגישה שסדרת "אמרלד, ילדת פיות" מחוספסת יותר ועדינה פחות מקודמתה, "ווינטר בלו", אך היא עדיין רחוקה מרחק שנות אור מהספרות הפנטסטית, או העתידנית, בה אני נתקלת כיום. קשה לומר לאן הז'אנר המקומי הולך אבל אני לא בטוחה שלכיוונים טובים: לפעמים נראה שכמה שיותר דם, כמה שיותר אלימות, כמה שיותר גועל ופחד – כך יותר טוב. זה הכיוון, כפי שזה נראה כרגע. לי, אישית, מאוד קשה עם זה, ועל כן אני מנסה להיוותר נאמנה לעצמי ולכתוב דברים שהייתי נהנית גם לקרוא – אולי לאתגר יותר את קוראיי וכן להכניס קצת קרבות ואקשן, אבל ודאי שלא לשחות שחיית חזה בתוך שלוליות ענק של דם…

לאילו ספרים נוכל לצפות הלאה?

בדצמבר, בעוד חודש, צפוי לצאת ספר חדש מעולם "המכשפים והמכשפות". בימים אלה ממש הוא נכנס לדפוס. בהמשך, אני מקווה ומתכננת להמשיך באותה המתכונת המסורתית של שלושה ספרים בשנה: סביב אפריל ספר המשך ל"סיפורים מווינדידסט", סביב ספטמבר ספר המשך ל"אמרלד, ילדת-פיות", וסביב דצמבר ספר מסדרת "המכשפים והמכשפות".

תודה!